הרב רפאל אהרן בן שמעון, יליד רבאט שבמרוקו, גדל בירושלים ושימש כרב הראשי של קהיר במשך שלושה עשורים (1891-1921). תלמיד מצטיין תלמיד חוכום ו פוסק שהוביל את עדרו תוך הקפדה על יידישקייט, הוא הצליח להשפיע על היהודים העשירים והמתבוללים ביותר לחזור לחיק. רבי בן שמעון מילא תפקיד בולט באירועים היסטוריים מרכזיים, כולל הבאת הגילוי המופלא של הגניזה הקהירית וחציית הלגיון היהודי את הגבול בין מצרים וארץ ישראל ב-1918.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלפי יהודים שהיו אזרחים רוסים וחיו בארץ ישראל, נאלצו לברוח ולהתיישב באלכסנדריה שבמצרים מחשש שיסווגו כחייזרים של האויב. רוסיה נלחמה לצד בעלות הברית בזמן שהטורקים היו מיושרים עם גרמניה. רבים מהיהודים הללו רצו להילחם בטורקים העות'מאנים ולהבטיח את ארץ ישראל לעם היהודי. עד סוף 1915 היו במצרים חמש מאות מתנדבים יהודים שהוכשרו ליחידה צבאית שהוקמה על ידי שני יהודים רוסים, זאב ז'בוטינסקי, הסופר והנואם הבולט, ויוסף טרומפלדור, חייל מקצועי ורופא שיניים שעבר הכשרה שאיבד את זרועו השמאלית. לרסיסים במלחמת רוסיה-יפן.
ז'בוטינסקי וטרומפלדור רצו להקים לגיון יהודי שיילחם לצד הבריטים. ממשלת בריטניה לא הייתה מעוניינת בתחילה, אך ב-1917 הסכימה לבסוף להקים יחידות יהודיות למטרה זו. הגדוד ה-38 היה אחד מחמישה גדודים שהורכבו מחיילים יהודים שהתנדבו מאנגליה, ארה"ב, קנדה ורוסיה והפכו לחלק מה-Royal Fusiliers והיו ידועים בתור הלגיון היהודי. היה להם באנר מיוחד משלהם ובסופו של דבר תג כיפה יהודי עם המילה קדימה ועיצוב של חנוכייה.
ה"טיימס של לונדון" בעמוד 3 במהדורתו מה-5 בפברואר 1918 תיאר כיצד ביום הקודם, יום שני, 4 בפברואר 1918, מחצית מהגדוד ה-38, המורכב מארבע פלוגות בסך הכל 426 איש עם 12 קצינים, קיבלו הוראה לחזור. ללונדון על ידי הגנרל מקרידי כדי לצעוד בעיר. לאחר שישנו לילה במצודת לונדון, הם צעדו דרך Whitechapel Rd. לקול תרועה פרועה ומחיאות כפיים, בדרך ללחימה בפלסטין. עשרות אלפי יהודים וגם לא-יהודים עמדו ברחובות מנופפים בהתרגשות. רבים קראו את תפילת השחיאנו. על אחד הכרזות שנשא הגדוד נכתבו המילים "אם אשכחך ירושלים, תשכך ימיני" (אם אשכחך הו ירושלים, תן יד ימינו לקמול). בין אלה שהצטרפו לגדוד ה-38 היה יצחק אלחנן בלוך (ראה תמונה ומכתב נלווים) תלמיד ישיבה בעץ חיים ישיבת לונדון ואחיין של הבוחן שם.
היהודים כינו את הגדוד "שניידרס המלך", מכיוון שרבים מהגברים שהצטרפו הועסקו כחייטים.
כאשר גדוד 38 חצה את הגבול ממצרים לארץ ישראל, דרך חצי האי סיני הגדוד קרא תפילה מיוחדת. תפילה זו הוחברה על ידי הרב הראשי של קהיר דאז, הרב רפאל אהרן בן שמעון, העותק הנדיר של התפילה* נכתב על נייר המכתבים הצרפתי של הרב הראשי של קהיר. הקדמה לתפילה עברית: וקאאשר תאמודנא רגליחם על הקו המבדיל בן גבול אדמת מצרים וגבול אדמת הקודש, yis hpechu צקון להשם בתפילה חזות ויהי רצון שתקובל ברצון ויאגיו למחוז חפצם, לשלום, אמן… וכאשר יעמדו רגליהם על הקו המפריד בין הגבול בין מצרים לגבול ארץ הקודש, ישפוך את לבם בתפילה לה' בתפילה זו ויהי רצון ה' שיגיעו ליעדם בשלום: אמן.
רבי רפאל אהרן בן שמעון (1847-1928) נולד בכ' בתמוז, 1847 ברבאט, מרוקו, לרבי דוד בן שמעון ורחל בתו של רבי מסעוד צאבך. אביו, רבי דוד בן שמעון, שנודע כצוף דבש או הרדב"ש (על פי אקרוסטיכון של שמו) היה פוסק וראש ישיבה. מאז שהיה תינוק אהרון רפאל הוא נחשף לקולות התורה הבוקעים מאביו ומתלמידיו הרבים אמו של רפאל אהרון, המכונה צדיקים, הגישה מאות ארוחות לעניים הרבים שהתכנסו בביתם.
כשרפאל אהרון היה בן שבע, הוריו החליטו לעזוב את מרוקו ולעבור לארץ יחד עם כמה מתלמידיו של הרב דוד בן שמעון. זמן קצר לאחר הגעתו לירושלים, הקים אביו של רבי רפאל אהרן בית כנסת (שנקרא על שם פטירתו, בית חינוך צוף דבש) ברחוב פלוגת הכותל בעיר העתיקה. הוא גם בנה את השכונה 'מחנה ישראל' באזור ממילא והקים את 'העידה' הערבית (הקבוצה המערבית) של היהודים הספרדים. רבי דוד בן שמעון היה מחברם של מספר ספרים, כולם על ארץ ישראל, חלקם פורסמו לאחר מותו. בשנת 1862, כשהיה רק בן 36, הוציא הצוף דפח את הכרך הראשון, שער החצר, אוסף פירושים על ארץ ישראל. הוא השלים אותו בפירושים משלו. הרב דוד בן שמעון סיפק לקהילת יהודי מרוקו בשר שכט במחיר נמוך. עד אז, יהודי מרוקו היו כל כך עניים, שכל מה שהם יכלו להרשות לעצמם זה עצמות; הודות לאטליז של רבי דוד בן שמעון, הם יכלו לאכול את החלציים.
רפאל אהרון היה מוכשר מאוד מבחינה אינטלקטואלית, ובנוסף ללימוד עם אביו, הוא למד תורה אצל תלמידו של אביו, הרב שלום בחבוט, רפאל אהרון גם השתלט בצרפתית, איטלקית וספרדית וכן ידע ערבית ולשון הקודש. כשהיה בן חמש עשרה התחתן עם אסתר בן וואליד בתו של רבי יצחק בן וואליד, המכונה נר המעראבי ממשפחה עם ייחוס גדול ממשפחה מכובדת שגורשה מספרד. כל גדולי ישראל השתתפו בחתונה בירושלים ביום רביעי ביום האחד עשר ברחמים (אללול) בשנת תשכ"ב. (1862) אסתר הפכה לעזרה אמיתית שסייעה לבעלה בכל מעשיו.
הרב רפאל אהרון בגיל צעיר מאוד הוכתר בתואר חכם, והתמצא היטב בש”ס ופוסקים. הספרייה האדירה של אביו שירתה אותו היטב כשהוא שקע ביסודיות בפוסקים הקדומים והמאוחרים יותר. שמו נודע בכל ירושלים והוא נחשב לאחד מעמודי התורה.
הוא למד ספרות וכתב ספר תורה שלם שתרם לבית הכנסת שלו. כיום, ספר התורה הזה נמצא בבית הכנסת, זכור לאברהם. בירושלים. הוא גם שימש כמוהל; לעתים קרובות הוא היה מבחין שמשפחתו של התינוק חסרת כל ולכן במילה, הוא היה נותן כסף לאבי הרך הנולד. הוא בילה את רוב שעותיו בין כותלי ישיבת אביו, שנקראה מגן דוד והתפרסם כסופר ונואם מחונן.
בשנת 1879 נפטר הצוף דבש בגיל צעיר בן 54. רבי רפאל אהרון היה אז בן שלושים ושתיים. אביו הותיר הנחיות לפיו הרב טובו ששימש כראש הישיבה יקבל את תפקיד ראש הקהילה המרוקאית בירושלים. הרב רפאל אהרון ייכנס לתפקידו של הרב טובו ויהפוך לראש ישיבה.
בשנת 1888, המצב הכלכלי בירושלים היה כה חמור, שהרב רפאל אהרון עשה את המסע הקשה לפאס שבמרוקו כדי לנסות לגייס כסף לקהילה שלו. בהיותו בפאס, הוא נתקל בכתב יד של סידור שכותרתו אהבת קדמונים, שהיה אוסף של תפילות שנכתבו על פי המנהגים המיוחדים הנאמרים בפאס, שמקורו בקסטיליה, ספרד לפני גירוש היהודים ממדינה זו. הוא ביקש ממישהו להעתיק את כתב היד הנדיר וכשחזר לירושלים ערך אותו והסיר את כל השגיאות שלו ופרסם אותו בשנה שלאחר מכן.
בתחילת שנת 1890 חזר ר' רפאל אהרן לפאס שבמרוקו ומצא שם מכלים גדולים מלאים בכתבי יד של רבנים. רבים מכתבי היד הידרדרו והוא הרגיש נורא שכל דברי התורה הללו עלולים ללכת לאיבוד בקרוב לנצח. הוא הודיע לקהילה היהודית על חשיבות פרסום כתבי היד הללו והקים ארגון "מקיץ נירדמים" שיפעל באופן פעיל על שליחתם לרב בנג'יו בטטואן ומשם לירושלים לפרסום.
עוד בפאס קיבל הזמנה מהרב הראשי של קהיר, הרב יום טוב ישראל והנשיא הקהילתי היהודי של קהיר לקחת את הרבנות מהרב יום טוב ישראל ששימש כחכם באשי במשך 23 שנים מאז 1867.
הרב רפאל אהרן בן שמעון התנפל ובהקדמתו לספר משפט ונצחון ביעקב, מסביר את הסיבות לכך שלא רצה לקבל את התפקיד: הקהילה היא קהילה חשובה ויוקרתית מאוד והוא לא האמין שהוא ראוי לה, הוא לא רצה לעזוב את העיר.
הרב הראשי של מצרים דאז, רבי יום טוב ישראל, שהעריך את גדולתו של רבי רפאל אהרן בן שמעון, שלח מספר מכתבים ושליחים כדי להפציר בו שימלא את התפקיד. הוא לא יפסיק להפציר ברב רפאל אהרן להנהיג את עדר מצרים עד שהאחרון יסכים לבסוף לקבל את הרבנות. הרב רפאל אהרון שימש כמורה, פוסק, מנהיג, אב רוחני וגשמי, וכן רועה צאן נאמן לצאנו. כך הוא מתאר את חובותיו בספר שער המקדש:
"האמת היא שרב הוא עבד עברי שעובד יום ולילה. בלי רגע של מנוחה".
הרב רפאל אהרן בן שמעון היה מעורב גם באורחים הרבים שהגיעו מחו"ל, עניים רבים שעלו למצרים כדי למצוא פרנסה, משלוחים רבים שהגיעו מארץ ישראל לאסוף נדבות לאחיהם, והרבה חוקרים והיסטוריונים שהגיעו בגלל הגניזה הקהירית.
הגניזה הקהירית הייתה אוסף של יותר מ-200,000 כתבי יד עבריים, ערביים, ארמיים וערבים יהודיים שנמצאו בעליית הגג של בית החינוך באבן עזרא בפוסטאט, קהיר.
כאשר הראו ל שניאור זלמן (סולומון) שכטר, פרופסור באוניברסיטת קיימברידג' שני כתבי יד שהובאו לאנגליה על ידי אחיות סקוטיות תאומות שאספו אותם בקהיר ב-1896, שכטר הבין את חשיבות המסמכים הללו.
הם היו שופכים אור רב על הרקע של הרמב"ם, בנו אברהם, הכוזרים וחסדאי אבן שפרוט בין אישים ואירועים חשובים נוספים בהיסטוריה היהודית. שכטר נסע לקהיר ונפגש עם הרב רפאל אהרון בן שמעון. ב"אשפה קדושה: העולם האבוד והמצוי של הגניזה הקהירית", המחברים, א. הופמן ופ. קול משתמשים כחומר מקור ברבים מהמכתבים שכתב שכטר לאשתו. שכטר מתאר את רבי רפאל אהרן בן שמעון כ"איש מזוקן וממושקף שלבש גלימות מזרחיות ארוכות וסוג של טורבן גוץ… הוא נישק את אבותי רבי נתן שלוש פעמים…" לרב יש אח קטן שהוא יד ימינו….. כמה ימים לאחר פגישתו הראשונה עם הרב רפאל בן אהרון שמעון, שכטר הציע לקחת אותו לסיבוב לפירמידות, שהרב, כותב שכטר, "למרבה הפלא מעולם לא ראה. הוא גם ביקש מאשתו לשלוח 200 בולים אנגלים משומשים שכן הרב היה אספן בולים.
החיזור של שכטר אחר הרב, הניב תוצאות חיוביות. רבי רפאל אהרון הביא אותו לגניזה ונתן לו רשות לקחת כל מה שירצה. שכטר כותב, הוא רצה הכל. מכיוון שכטר היה מלומד ומזוהה עם אוניברסיטת קיימברידג', הרב רפאל אהרון כנראה הרגיש בטוח שהמקורות החשובים להיסטוריה היהודית יישמרו. שכטר השקיע זמן רב באריזת אלפי פיסות כתבי היד שהיו מלאות באבק. בתקופה זו הוא אכל סעודות שבת בביתו של הרב רפאל אהרון. במהלך השבוע התארח שכטר אצל משפחת קטואיס, אחת המשפחות העשירות בקהיר שצברו הון בבנקאות, בנדל”ן ובמסילות ברזל. הם גרו באחוזה מפוארת ברובע האופנתי שנקרא איסמעיליה וביתם היה ידוע בתור הארמון
***
. הרב רפאל אהרן בן שמעון דן בהרבה מנחגים והלכות בספרים שלו שחיבר. ב'נהר מצרים' הוא כותב שכדי למנוע עיכוב ובלבול של הפרעות מתמדות בקריאת שם המן במגילת אסתר בפורים, המנהג להרעיש בצליל שם המן היה מותר רק בקריאת שמות עשרת בניו של המן ובתום המגילה.
הרב בן שמעון התבטא בפומבי נגד הנוהג הנפוץ מאוד בזמן, התאבדות. הוא ניסה להניא את בוחריו בכך שאמר להם שעוברים זמנים קשים הם חלק ממה שגורם ליהודים לצמוח, ושעליהם לראות באתגרים הללו הזדמנויות ששלח אלוקים לרומם את עצמם מבחינה רגשית ורוחנית.
מכיוון שרצה לעצור התאבדויות פוטנציאליות, סירב הרב רפאל אהרן בן שמעון לקבור כל יהודי שהתאבד בקבר המשפחה של בית העלמין היהודי. לעתים קרובות רבנים היו מקלים ומתירים לאדם שהתאבד להיקבר בקרב משפחתו היהודית בטענה שבשנייה האחרונה, ייתכן שהוא חזר בתשובה או שלא היה מודע לחלוטין למה שהוא עושה.
הרב רפאל אהרן בן שמעון סבר שאם הם ידעו בוודאות שגופותיהם לא יקברו במקום יהודי רגיל, זה ישמש כגורם מרתיע.
בבלוג שכותרתו "הלכה של היום", כותב הרב יוסף ביטון, הרב הראשי לשעבר של אורוגוואי ורבה הנוכחי של הקהילה הסורית במנהטן ביץ', אוהל דוד ושלמה, כי הרב רפאל אהרון בן שמעון נאלץ להתמודד מולם מאתגרים חדשים וחידושים שהביאו להם טכנולוגיה מודרנית. חלקם יהיו שימוש בחשמל וגפרורים ביום טוב; שימוש במרכבות המונעות על ידי גויים לצורך קבורת מתים ביום טוב והערכת מערכת אספקת המים בקהיר, האם היא יכולה להיחשב כמאיים שעובים (מים שאינם מובלים) ולהתאים למקווה.
הרב עזרא בצרי, אב בית דין ירושלים היה מספר את הסיפור הבא ששמע על רבי רפאל אהרן בן שמעון, שהמחיש כיצד הוא יקבל את העשירים והמתבוללים ביותר לחזור ליהדות. הרב בן שמעון הוזמן להיות מסדר קידושין בחתונה של ילד לאחת המשפחות העשירות במצרים שהיו לה קשרים קרובים עם גורמים בדרגים הממשלתיים הגבוהים. לחתונה הוזמנה הקרם דה לה קרם של החברה המצרית. הרב רפאל אהרון עמד לערוך את החתונה והחזיק בכוס הכסף שבו נמזג יין כשר. הרבי הניד בראשו ולחש לגביר שהיין אינו ראוי לברכה. הגביר הביא עוד יין, ושוב ר' רפאל אהרן ספג את היין, והסצנה הזו חזרה על עצמה שוב, ביחידה שהגביר אמר, לכו אחרי למרתף היין כדי למצוא יין שיהיה ראוי לברכה
כשהרב ירד למרתף היין עם הגביר, הרב אמר לו. מומר מחלל שבת בפרהסיא, דינו עקום, ויינו יין נסך, דע לך ששום יין שאתה נותן לי אינו ראוי לברכה כי הוא נחשב יין נסך כי אתה מחלל שבת בפרהסיא. בגלל עושרך הרב, התערבת עם הרבה לא יהודים והתרחקת משורשיך, אמר הרב. אני נורא מצטער אבל אי אפשר לברך על יין שאתה נוגע בו. איך שהרב אמר את זה, שהוא עצמו הרגיש נורא שהיין נפסל, הוא נגע בעצב בגביר. הגביר התעצבןמאוד, כשהבין שהוא נחשב ללא-יהודי. גופו החל לרעוד והוא התחיל לבכות והתחנן לרב שיעזור לו לחזור ליהדות, ושהוא יקפיד מכאן ואילך לשמור כשרות ושבת.
כאשר ר' רפאל אהרן ראה איך הגביר מתחרט על חטאיו והעבר שלו ותכנן להיות יהודי שומר מצוות, הוא חייך אליו ואמר "כי קיבלת על עצמך להיות בעל תשובה, ואיפה שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא עומדים מעכשיו, מותר לברך על היין שאתה נוגע בו". והם חזרו יחד לחופה ומאז והלאה הגביר היה שומר שבת וחזרו אל ה'.
רבי עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף, בילה את שנות מלחמת העולם הראשונה במצרים והתקרב מאוד לרבי רפאל אהרן בן שמעון. הוא סיפר את הסיפור הבא לאחד מאנשי השיעור בפורת יוסף, הרב יעקב כהן:
פעם אחת התבקש הרב רפאל אהרן לסדר קידושין בחתונה של משפחת מיוחסת חשובה מאוד באחד מבתי הכנסת בקהיר.
אחת האורחים, קרובת משפחתו של בעלי השמחה, שהייתה לה הרבה יחוס בעצמה, הייתה לבושה בלבוש מאוד לא צנוע שהיה פוגע במיוחד בבית הכנסת. הרב רפאל אהרון ביקש שיגידו לה שהיא צריכה לצאת מהבניין כי הוא לא יהיה מסדר קדושין כל עוד היא לבושה כל כך לא צנוע.
הבעלי שמחה אמרו לרב שהם לא יכולים להגיד לה את זה מכיוון שהיא אישה מאוד חשובה וכנראה הכי מיוחסת בכל החתונה וזה היה מאוד לא נוח להם להגיד לה לעזוב. הרב רפאל אהרון עמד על שלו. והתעקש שיגידו לה להסיר את עצמה מהחתונה.
כאשר נאמר לאישה מה ביקש ממנה הרב, היא לא כיבדה את הרב, עשתה תנועות עם פניה נגדו והניחה אותו. היא גם הצהירה, שבשום פנים ואופן היא לא מתכוונת לעזוב. ר' רפאל אהרן התיישב על כיסא ואמר: "אני מחכה עד שהאישה הזו תעזוב את המקום הקדוש הזה".
תוך דקות ספורות התמוטטה האישה על הקרקע ומתה. פתאום היה פחד אלוקים בקרב הקהל, שהיה עד לקדושת הרב המיוחד שלהם.
קהילות יהודיות מכל קצוות העולם שלחו אליו שאלות כולל קהילת תימן בירושלים שפנו אליו עם "יחי אדוננו המלך".
אחיו הצעיר של הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב מסעוד שימש כעוזרו בקהיר; הוא היה גם חתנו. הרב רפאל אהרון עזב את קהיר בשנת 1921 כדי לגור בתל אביב בזמן שאחיו שירת בקהיר. למרבה הצער, ארבע שנים מאוחר יותר, אחיו הצעיר נפטר בניסן. רבי רפאל אהרון מעולם לא התגבר על פטירת חתנו (אחיו) בשנת 1925 ונפטר משברון לב בשנת 1929 בעשרה בחשוון.
אלפי אנשים הגיעו לתל אביב כדי להשתתף בהלוויה, כולל רבנים ואישים חשובים מקהיר. רבי חיים נחום הרב הראשי של מצרים הספיד אותו שם. לאחר מכן הובא הנפתר לירושלים, שם בין יתר הרבנים הספידו אותו הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב מסלונים והרב קוק הספיד אותו. הוא קבור בהר הזיתים.
ענין המודיע ד כסלו 5755