כתשעים שנה עמד בית הכנסת המכונה "שיפשול בוינה על תלו. העדה גדלה והתפתחה מקבוצה קטנה של חרדים לעדה גדולה ומפוארת, בעלת מוסדות רבים משלה. שני מנהיגים רוחניים דגולים, ששמם יצא למרחוק, מן העיר בה שימשו בקודש, ליוו את עדת "שיפשול" בדרכי גידולה והתפתחותה: הרב זלמן בנימין שפיצר, רבה הראשון של העדה, שצר את דמות דיוקנה והטביע חותמו על כל מוסדותיה, והרב ישעיה פירסט, יורש מקומו, אשר ניהל את העדה, למעלה מארבעים שנה, ולבסוף היה עד לחורבנה בידי הנאצים, ויחד עם בניה יצא לגולה.
ת ו ל ד ו ת י ו
הרב פירסט היה נצר ממשפחת רבנים שישבו על כסא מדין בקהילות שונות בהונגריה. אביו, הרב ר' משה, היה ראב"ד דקהילת וואשארהלי, וזקנו מצד אמו. הרב ר' אברהם אליה משה, היה ראבי"ד בפטציל.
הוא נולד בז' חשון תרי"ז. היה תלמיד ישיבת פרשבורג ושימש כמה שנים את רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה"כתב סופר". אחרי מות רבו נשאר בישיבה והיה לתלמידו של ה"שבט סופר (ר' שמחה בונם סופר). יחסי ידידות אמיצים היו קיימים בין הרב והתלמיד. גם אחרי שעזב הרב פירסט את ישיבת פרשבורג היה מריץ לרבו חידושי תורה משלו, והלה היה משיב לו מתוך חיבה וידידות. בשו"ת "שבט סופר" יש שלוש תשובות המיועדות להרב פירסט (אורח חיים ג', יורה דעה ט', ק') ובהן קרא לו רבו "תלמידי חביבי" ו"אהובי תלמידי מחמדי".
הוא היה מכובד מאד על חבריו בישיבה. בשנת תרס"ז, במות ה"שבט סופר" (ט"ו כסלו), כאשר תלמידיו נהרו מכל מקומות מושבותיהם לפרשבורג להשתתף בהלוויה, נתכבד הרב פירסט להספיד אותו, מהיותו הזקן בין התלמידים המשמשים בקודש.
אחרי שיצא את ישיבת פרשבורג, ישב כמה שנים על התורה והעבודה באייזנשטאט, אצל חותנו הרב ר' שלום קוטנא. הרב קוטנא היה מן הרבנים המצויינים ביותר בהונגריה. הוא שימש את הגאונים ר' אברהם אולמן, ר' יחזקאל בנעט מנייטרא ואת ה"כתב סופר". הוא הוסמך לרבנות גם על ידי ר' שלמה קווטש, ואף שמע לקח אצל הרב ר' שמשון רפאל הירש בזמן היותו רב המדינה במוראוויה, הוא היה לוחם אמיץ, בכתב ובעל פה, נגד הריפורמה ונגד כל פירצה בחומת הדת. מאידך היה חברו וידידו של הרב ר' עזריאל הילדסהיימר שהטיף להשכלה וללימודי חול על טהרת הקודש. בראשונה היה רב בקופישוואר, ואחרי שהרב הילדסהיימר הלך לברלין (תרכ"ט) לקח מקומו באייזנשטאט ושימש בה כארבעים שנה, עד מותו, בשנת תרס"ט. אשתו היתה בתו של הרב ר' ידידיה פישר, רבה של שטולווייסנבורג, והיא שדאגה לכל מחסור חתנה לוקח בתה היחידה, עת הוא ישב בשבת תחכמוני באייזנשטאט. כעבור שנים (תרס"ד), כאשר הרב פירסט הספיד את חמותו אמר, כי דאגתה האמהית לו באותן השנים, היא שאיפשרה לו להתמסר כולו ללימודים ולהשתלם עד שנעשה ראוי להיות רבה של עדה גדולה בישראל.
רבנותו הראשונה היתה בטירנוי. משם נתעלה לשמש בקודש באפארייס. במשך זמן קצר הצליח הרב הצעיר לרכוש אמונם של בני קהילתו ולהתחבב עליהם. בשנת תרנ"ז נקרא להיות רב ב"שיפשול" בוינה. בהיוודע הדבר באפארייס ניסו בני קהילתו ובני הקהילות בסביבה, עם רבניהם בראש, למנוע אותו מלעזוב את קהילתו אך קריאתה של העדה הצעירה במטרופולין של הממלכה האוסטרית-הונגרית וההזדמנות לפעול בקרב ציבור גדול הן שהניעוהו להיענות לקריאה.
קשה היתה פרידתם של אנשי אפארייס מרבם האהוב. ביום צאתו, התאספו כולם על יד ביתו וליוווהו עד תחנת הרכבת. הוא נפרד מהם במלים נרגשות, בקול חנוק מדמעות. הוא הודה להם על האמון הרב שרחשו לו עת שימש אצלם בקודש והזהירם על שמירת השלום והאחווה. רבים מבני הקהילה נסעו עמו עד אבוש. בדרך לוינה עברה הרכבת את טירנוי. בתחנה המקומית חיכו לו כל בני העדה ורבה. הם באו להיפרד מרבם הקודם ולברך אותו "צלח ורכב".
קורות בית הכנסת שיפשול
ראשית ה"שיפשול", קהל יראים "עדת ישראל" בוינה, בבית הכנסת קטן, שהוקם בשנת 1848 ברובע השני, באנקרגאסה, הרחוב שנקרא אחר כך הולאנדשטראסה. עקב המהומות שפרצו בשנה ההיא בוינה הונהג משטר ליבראלי יותר, ובין היתר ניתן שויון זכויות מלא ליהודים ובוטלו ההגבלות בנוגע למקומות ישיבתם. יהודים רבים התישבו בעיר. הם היו חרדים ביותר ולא מצאו מקומם בבתי התפילה שהיו קיימים שם מכבר. בית הכנסת שבאנקרגאסה, נוסד על ידי קבוצה של חרדים אשר רובם היו יוצאי פרשבורג ובראשם עמד הסוחר יצחק ליב פריישטאט. כעבור זמן מה הוקם גם בית מדרש ליד בית הכנסת, וכמנהיגה הרוחני של העדה הצעירה נתמנה הרב זלמן (שלמה) בנימין שפיצר (תרי"ג). הוא היה תלמיד המהר"ם שיק וה"כתב סופר", וחתנו של ה"חתם סופר", ותחת הדרכתו והנהלתו התפתחה העדה לגורם כביר בחייהם הדתיים של יהודי וינה. העדה פיתחה מוסדות שונים בשביל לספק כל צרכיהם הדתיים של חבריה, פתחה איטליז לבשר כשר, הנהיגה שחיטה והשגחה משלה, ויסדה תלמוד תורה וחברות וקרנות לתמיכה בנצרכים ובתלמידי חכמים עניים.
עם התגברות כוחה והשפעתה של העדה מצאו מנהיגי קהילת וינה לנכון למנות את הרב שפיצר חבר בבית דין העיר. בתי כנסת קטנים בדומה לזה שבאנקרגאסה נוסדו גם ברובעים אחרים של העיר, ועד מהרה הורגש הצורך בבית כגסת חרדי גדול ומרכזי. ר' יצחק לייב פריישטאט הניע את בעל הבית בגרוסה שיפגאסה, 8, להקים בחצר ביתו בית כנסת גדול, ובשנת תרכ"ד נערכה חנוכת בית כנסת זה ברוב פאר ובמעמד חגיגי, ומאז נודע בכינויו "שיפשול". בית המדרש של העדה "עץ חיים" מצא מקומו בבית הסמוך לבית הכנסת, בגרוסה שיפגאסה, 6.
היחסים בין עדת החרדים והקהילה הוינאית לא היו תקינים, והגיעו עד משבר בשנים 1872-1871 בראשית שנת 1871 הסתמנה בקרב הקהילה נטייה להנהיג שינויים בסדר התפילה. בין היתר החליטו להשמיט את התפילות על בנין ירושלים ובית המקדש. אף על פי שהיה ידוע, כי השינויים המוצעים לא יבוצעו כל זמן שהברון קניגסוורטר ישמש כנשיא הקהילה, דרשו רבים ממתפללי "שיפשול" להיפרד מיד מן הקהילה. הרב שפיצר כינס אסיפת עם גדולה, שבה התריע על השינויים בסדר התפילה, אך עם זה הזהיר בפני צעדים פזיזים. בשנה ההיא מת הברון קניגסוורטר, וכבר בראשית 1872 ניגשו ראשי הקהילה לבצע את השינויים. להרב שפיצר נודע על כך בשעה שהתכונן לשאת הספד על גיסו ה"כתב סופר" (שנפטר בי"ט טבת, תרל"ב). אחרי דברי ההספד יצא בדברים חריפים נגד ראשי הקהילה והצהיר, כי למרות שאחדות העם יקרה לו ביותר, הרי אי-אפשר ליהודי חרדי אמיתי להשתייך לקהילה השולחת יד בקודש. בעמדה זו של הרב שפיצר, שפרש בינתיים מבית-דין הקהילה, תמכו כארבע מאות רבנים מגרמניה, אוסטריה-הונגריה ורוסיה, אליהם פנה לשאול חוות דעתם. פעילותו האמיצה של הרב שפיצר הרתיעה את ראשי הקהילה מלבצע את זממם.
ברבות הימים התחזקה והתבססה העדה עוד יותר עד שעלה בידה לרכוש אח הקרקע של בית הכנסת והבית הקטן שעמד לפניו. במקום הבית הקטן הקימה בנין בן שלוש קומות ובקומה השניה שוכן בית המדרש שנמצא עד אז בבית הסמוך. הרב שפיצר זכה להשתתף בחנוכת הבית, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן (ב' דחנוכה, תרנ"ד).
כבוד גדול חלקה וינה היהודית להרב שפיצר במותו. הספידו חתנו הרב יוסף דובר כהן (הוא שהוציא לאור דרשות וחידושי הרב שפיצר "תיקון שלמה", תרנ"ב) והרב שלום קוטנא מאייזנשטאט. אלפים השתתפו בהלוויה ובתוכם משלחת מטעם הקהילה ונציגים מכל בתי התפילה שבעיר. לפי צו העיריה דלקו מנורות הרחוב לכל אורך הדרך מה"שיפגאסה" עד ה"שטפניבריקה". בהתאם לבקשת הנפטר הובא לקבורה בפרשבורג. שלוש מאות איש נסעו לשם מוינה, להשתתף בהלוויה הגדולה שנערכה לנפטר בעיר לימודיו. שם הספידו במעמד אלפי מלווים ה"שבט סופר", הרב שמחה בונם אהרנפלד ממאטרסדורף, הרב דוד פרידמן מדויטשקרויץ (צלם) והרב יוסף בוימגרטן, ששימש משנת תר"ן אצל הדב שפיצר מגיד שיעור בבית המדרש ד"שיפשול". בין הרבנים שהיו צריכים להספיד את הנפטר, אך ויתרו על כך בשל הקור הנורא שהציק להמוני המלווים, היה הרב ישעיהו פירסט מטירנוי מי שעתיד היה להיות יורש מקומו של הרב שפיצר ב"שיפשול".
ר ב ד "ש י פ ש ו ל"
למעלה משלוש שנים היתה משרת הרב ב"שיפשול" פנויה. בשנת תרנ"ז נתקבל הרב ר' ישעיהו פירסט כרב העדה. יום בואו לעיר (י"א אלול תדנ"ז) היה חג לעדה שערכה לו קבלת פנים נהדרת.
משלחת יצאה לקראתו עד גנזרנדורף הסמוכה לוינה. בתחנת הרכבת בעיר עצמה קידמו את פניו כל חברי הועד של בית הכנסת וקהל גדול. הם הוליכו את הרב לדירה המפוארת שהכינו למענו. אחרי שניתן לו לנוח מעמל הדרך הובא ברוב כבוד לבית הכנסת.
בבית הכנסת הושלך הס כשעלה הרב פירסט על הבימה לשאת את דבריו. דרשתו נסבה על הפסוק: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים. מתי אבוא ואראה פני אלקים" (תהלים מ"ב, ב-ג). שאיפותיו ומטרותיו של האדם צריכות להיות הקירבה לאלקים. אך הדרך אליה דרך יושר, אמת וטהרת הלב, היא קשה מאד. לכן ביקש דוד המלך מאת ד': "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך" (שם מג, ג). ואז כשיעלה בדרך ד', והיה לא בדרגת מקבל אלא גם בדרגת נותן "ואבואה אל מזבח אלקים" להניח עליו כמתנת קודש פירות הכרתו, "אל א-ל שמחת גילי" ובהתקרבו אל אלקים שהוא מקור שמחתו "ואודך בכנור" יתן לו הודאה בשיר.
יומים לאחר מכן, ביום השבת, התווה בדרשתו את תכנית הפעולה ששם לו למטרה בקרב העדה. דבריו היו מיוסדים על הפסוק שבפרשת השבוע (כי תצא): "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחניך קדוש".
רבות וגדולות היו התקוות שתלו בני העדה ברבם החדש ועד מהרה נוכחו לדעת, כי הרב מילא תקוותיהם.
זמן קצר אחרי בואו של הרב לוינה ערכה חברת ש"ס של בית המדרש ד"שיפשול" סיום הש"ס (י"ג חשון, תרנ"ח). לכבוד המאורע התקיימה מסיבה מפוארת ורבת משתתפים. הרב יוסף בוימגארטן, מגיד השיעור, אמר את ה"הדרן" והרב פירסט נשא נאום מלא ענין. בין הנוכחים היה גם ד"ר גוסטאב כהן, סגן נשיא קהילת וינה, והוא ביקש את רשות הדיבור. בדבריו הביע התפעלותו מחברת הש"ס, שיבח את הרב וקרא להתקרבות בין עדת "שיפשול" והקהילה. בין השאר אמר: "הנני מקדם בברכה את הרב החדש, לא רק כרב שלכם אלא גם כרב שלנו, מפני שהנני רואה בו את איש השלום".
והנה בזמן ההוא נעשו, אמנם, מאמצים מטעם הקהילה להביא לידי יחסים תקינים עם העדה. עד אז לא היתה קיימת בוינה שחיטה והשגחה מאורגנת מטעם הקהילה. אך מאותו הזמן החלה הקהילה לדאוג גם לכך והחזיקה על חשבונה שוחטים ומשגיחים. הקהילה הקימה אז גם מקוה (זו נמסרה אחר כך על ידה להנהלת ה"שיפשול").
בשנות 1907-1906 יסדו כמה בעלי בתים של ה"שיפשול" ובראשם ישכר דוב הופבואר את המסעדה העממית "איינהייט", בה הוגשו ארוחות טעימות במחירים נמוכים, ולנצרכים אף בחינם. מסעדה זו עמדה תחת השגחת הרב פירסט, והוא לקח חלק פעיל בפעולותיה. "איינהייט" היתה לברכה רבה בקרב היישוב היהודי בוינה, ביחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהעיר היתה מוצפת המוני פליטים נזקקים מגאליציה, ובשנים שלאחר המלחמה, כשפקדו את אוסטריה כמה משברים כלכליים, בזה אחר זה.
בשנת 1909 נוסד בוינה האיגוד "שומרי שבת". היזמה לכך באה מאת הרב פירסט. באיגוד אשר פיתח פעולה רבה לחזק את שמירת השבת, שיתפו פעולה אנשי "שיפשול", יחד עם רבני וחברי הקהילה הכללית.
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה יהדות וינה רתומה לעזרת פליטי גאליציה. בין העוזרים לא נפקד מקום ה"שיפשול". ראוי לציון מיוחד אחת מפעולות העדה בשטח חיזוק הדת. בשנת 1876 הוצאה מטעם השלטונות בוינה פקודה שעל התלמידים היהודיים בכל בתי הספר הציבוריים להשתתף ביום השבת בכל הלימודים, אפילו אם זה כרוך בעשיית מלאכה. כשנתפרסמה הפקודה הניעו אנשי "שיפשול" את ראשי קהילת וינה להתערב אצל השלטונות, וכתוצאה מכך ניתנה הוראה לבתי הספר שבהם היה מספר ניכר של תלמידים יהודים, לערוך את תכנית הלימודים באופן שלא ינתנו ביום שבת שיעורים שבהם יש צורך בעשיית מלאכה, או בכתיבה. כשהגיעו, בימי המלחמה, המוני פליטים יהודים לוינה, וילדיהם נרשמו בבתי ספר ציבוריים, היה קיים החשש, כי בלי דעת את ההוראות הרשמיות ייכנעו התלמידים היהודים ללחץ המורים ויחללו את השבת. ב"שיפשול" הפנו אז את תשומת לב הפליטים להוראות הממשלה שאין זה בסמכותם של המורים להכריח אח התלמידים היהודיים לחלל את השבת.
"עדת ישראל" עזרה גם לפליטים מארץ ישראל שמצאו אז מקלט בוינה, ועשתה רבות לסייע לחיילים היהודים בצבא לשמור על כשרות ועל קדושת השבת והחגים. כך התערבו נציגיה אצל השלטונות בשיתוף פעולת עם גורמים יהודים אחרים. בפברואר 1918 ביקרה משלחת דתית, ובתוכה הרב פירסט, אצל שר המלחמת שטויגר-שטיינר וביקשה ממנו הנחות ליהודים המשרתים בצבא ביחס לעבודות ולתפקידים בשבתות ובחגים.
הרב פירסט היה פעיל ב"פראיין צור וואהרונג דער אינטרסן דעם אורטודוקסן יודנטומס" (איגוד להגנה על עניני היהדות החרדית). איגוד זה נוסד בשנת 1901, במטרה לפעול רק בוינה ובאוסטריה התחתית. אולם במשך הזמן התרחבו פעולותיו, והוא הפך לאחד המוסדות הדתיים המרכזיים באוסטריה. בשנת 1918 יזם האיגוד ועידה של היהדות החרדית האוסטרית, שבה נידונו הבעיות שעמדו על סדר יומה של היהדות החרדית במדינה זו, עם התקרב גמר המלחמה. הועידה נתכנסה בוינה, ובה השתתפו כמאה נציגים. הרב פירסט היה בין הפותחים אותה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הגיעה עדת "שיפשול" לשיא פריחתה היו מאוגדים בה כמעט כל יוצאי הונגריה החרדים בוינה. כמה בתי כנסת קטנים בעיר היו קשורים לה וקיבלו מרותה. מספר החברים בשנת 1938, שנת סיפוח אוסטריה לגרמניה, היה כשבע מאות.
"עדת ישראל" היתה מרכז לחיים דתיים שלמים. בימי חול ושבת היו בית המדרש ובית הכנסת הגדול מלאים מתפללים מפה לפה, וקול התורה לא פסק מתוכם. היו קיימים שיעורים קבועים. בין מגידי השיעור היו הראב"ד ר' יוסף בוימגארטן (שנפטר בשנת תרצ"ג). אחרי מותו מילא מקומו בנו הרב שלמה בוימגארטן, והוא שהוציא לאור את חידושי אביו ("פורת יוסף", לונדון, תשט"ו), הדיין הרב פנחס ברויאר (נפטר בשנת תרצ"ה), הרב מאיר פליישמן זצ"ל, וכן בעלי-בתים למדנים.
הרב פירסט היה אמן-הדרשה. דרשותיו שהיו מתובלות רעיונות על פרשת השבוע, דברי מוסר ותגובות על המתרחש בעולם היהודי, משכו רבים ועשו רושם רב על שומעיהם. לעתים קרובות היה מוזמן לשאת מדברותיו בכינוסים ובמסיבות של חברות חרדיות, ובכל מקום מצאו דבריו הד בלבבות.
קשר הדוק היה קיים בין "שיפשול" ובין שבע הקהילות בבורגנלאנד והקהילות החרדיות שבהונגריה ובסלובאקיה,ורבים מבניהם של אנשי "שיפשול" נסעו ללמוד בישיבת מטרסדורף ובישיבות סלובאקיה. לעדה היתה מאפיית מצות משלה ותחת השגחתה נמצאו כמה וכמה איטליזים, בתי חרושת למוצרי בשר, מחלבות, מאפיות ומסעדות. חלק גדול של יהדות וינה החרדית נזקק רק לשחיטתה.
מבין המוסדות שהיו קשורים ל"שיפשול" ראוי לציון "יסוד התורה", שהתפתח ביחוד אחרי מלחמת העולם הראשונה. היו קיימים בו גן ילדים, כיתות אחרי הצהרים ללימודי קודש וכיתה כל-יומית, שהיתה משמשת מעין מכינה לישיבות. שיתוף פעולה הדוק היה קיים בין "יסוד התורה" וה"תלמוד תורה". בית ספר "תלמוד תורה" לא נוסד אמנם על ידי "שיפשול", אבל במשך שנים רבות היו ראשיו ומנהליו, ובראשם מאיר בונדי, חברי "עדת ישראל". הוא נוסד בשנת 1849 כתלמוד תורה. אך במשך הזמן הפך לבית ספר עממי בעל חמש כיתות, בלי שנפגעו על ידי כך התכניות של לימודי הקודש. בשנת 1867 הוכר כבית ספר עממי על ידי השלטונות. משנת 1922 ואילך נוספו עוד שלוש כיתות וכן הוקם בית ספר לנערות. ב"תלמוד תורה" ו"יסוד התודה" נתחנכו אלפי ילדים שהיו הודה ותפארתה של יהדות וינה החרדית.
"עדת ישראל" היתה מוציאה כספים בקביעות לענייני צדקה שונים, ואף היתה עורכת מגביות מיוחדות. בין השאר תמכה בבתי היתומים של "אגודת ישראל", שהיו קיימים במשך כמה שנים לאחרי מלחמת העולם הראשונה בבאדן, הסמוכה לוינה. היא הקציבה סכומים ניכרים לטובת ה"יוגנדגרופה" (סניף "צעירי אגודת ישראל" בוינה), והיתה מקיימת גם בית מחסה לעוברי אורח נצרכים.
בשנת 1937 הוענק להרב פירסט מטעם נשיא המדינה של אוסטריה אות הצטיינות.
מ מ נ ה י ג י א ג ו ד ת י ש ר א ל
הרב פירסט השתתף בועידת קאטוביץ (1912) ונטל חלק בדיוניה. הוא הביא לועידה ברכתה של קבוצה בוינה שתמכה ברעיונות "אגודת ישראל". בדיונים הזדהה עם עמדת הרבנים ההונגרים שתבעו, כי במקומות שבהם קיימות קהילות נפרדות יוכלו להשתייך ל"אגודת ישראל" רק חברים של קהילות כאלה, ובמקומות שיש קהילות מאוחדות ידאג ועד מיוחד לכך כי רק חרדים באמת יתקבלו כחברים, אך עם זה הזהיר מפני חששות מרחיקי לכת, כדי שלא למנוע את איחוד כל הכוחות החרדיים. הוא הציע גם כן כמה הצעות מעשיות לשם קידום תעמולת ה"אגודה".
מכאן ואילך התמסר לעבודה האגודאית ופעל נצורות בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שיתף פעולה עם גאוני גאליציה, שהגיעו אז לוינה להגיש עזרה ולארגן את המוני הפליטים במסגרת "אגודת ישראל". הרב פירסט ביחד עם הרב אברהם מנחם שטיינברג מברודי, הרב מאיר אריק מבוצ'אץ', הרב יוסף אנגל מקרקא, הרב חיים יצחק ירוחם מאלטשטאט והרב יוסף בוימגארטן ראב"ד ד"שיפשול", ניהלו המרכז של "אגודת ישראל" בוינה, שהיה חזק מאד.
הרב פירסט השתתף גם בועידה העולמית שהתקיימה בפרשבורג בשנח תר"פ, ונבחר למועצה העולמית שנוסדה אז.
בכל שלוש ה"כנסיות הגדולות" שהתקיימו בין שתי מלחמות העולם (תרפ"ג, תרפ"ט, תרצ"ז) היה חבר הנשיאות, והשתתף בדיונים השונים. היה חבר "מועצת חכמי התורה", מזמן ייסודה, בשנת תרפ"ג, והיתה לו יד בהרבה מהחלטותיה.
שתי הכנסיות הראשונות נערכו בוינה ואז שימשה "עדת ישראל" אכסניה לצירים שבאו מכל קצות העולם. בשבתות היו מתקיימות תפילות חגיגיות ב"שיפ-שול" ובמרכזן עמדה דרשת הרב פירסט, שקידם בברכה את האורחים ודרש לכבוד ה"כנסיה".
בוינה רבתי שימש מקור השראה ועידוד לפעולות ה"אגודה" המקומית, ובפרט לפעולות "צעירי אגודת ישראל". כאשר נוסדה ה"יוגנדגרופה" (צא"י) בוינה בשנת 1919, היה הוא והרב יוסף בוימגארטן בין הרבנים הראשונים, שנטלו על עצמם ליתן בקביעות שיעורים לצעירים. הוא היה גם חבר בועד האוסטרי של "קרן התורה". בשנת תרפ"ז הוזמן על ידי מרכז "קרן התורה" להשתתף בועידתה העולמית, שנערכה באמסטרדאם, הולנד. למרות ימי ההורף הקשים טלטל עצמו למרחקים, והוא אז כבר בן שבעים. הוא פתח את הועידה, והופעתו באמסטרדאם עשתה רושם רב על יהדות הולנד.
בין כל פעולותיו למען "אגודת ישראל" בולט חלקו במאבק נגד תיקון הלוח, כשהופיע כנציג "מועצת חכמי התורה" לפני ועדת החקירה לעניני תיקון הלוח של חבר הלאומים בז'נבה.
ב מ א ב ק נ ג ד ת י ק ו ן ה ל ו ח
בשנת 1923 הקימה ועדת התחבורה ליד חבר הלאומים, ועדת חקירה בנוגע להצעות שונות לתיקון הלוח. ההצעות לתקן את הלוח לא באו ממוסדות ומאוניברסיטאות, כי אם מחוגים כספיים בארצות הברית.
ההצעה שאליה נטו רוב חברי הועדה, היתה: להכניס יום חלק בכל שנה. השנה האזרחית מונה, כידוע, 365 ימים. מספר זה אינו מתחלק בשבעה וכתוצאה מזה חלים ימי החודש בשנים שונות בימות שבוע שונים. אילו היו בשנה האזרחית רק 364 ימים, היה מספר זה מתחלק בשבעה, וימי החודש היו מחוברים לימות שבוע קבועים, דבר שהיה מקל במידה ידועה על מנהלי החשבונות, על פנקסנים וסטטיסטיקנים. חוגים כספיים בארצות הברית הציעו לבטל את היום ה 365-בשנה, לבטלו לגמרי אי-אפשר, כי אז נאלצים לעבר את השנה אחרי תקופת-זמן מסויימת, דבר שהיה מסבך עוד יותר את חישובי הפנקסנים וחשבונותיהם. אולם, הציעו להפריד את היום האחרון בשנה מיום השבוע שבו הוא חל. למשל, אם השלושים ואחד בדצמבר היה חל ביום החמישי, היו רואים אותו כ"יום חלק" שאיננו מחובר לשום יום בשבוע. לא היו מתחשבים בעובדה שלפי הספירה הנהוגה שייך היום החמישי לשנה שעברה, אלא היו שומרים אותו בשביל האחד בינואר של השנה הבאה. כתוצאה מזה היו כל ימות החודש מחוברים לימי שבוע קבועים, למרות מה שיש בכל שנה 365 ימים. כדי להקל עוד יותר על מנהלי החשבונות, הפנקסנים והסטטיסטיקנים, היו שהציעו לבטל את החדשים הרגילים, ולהנהיג במקום שנים-עשר חודש בני שלושים ושלושים-ואחד יום, שלושה עשר חודש, בני עשרים ושמונה ימים כל אחד, ונוסף עליהם "יום חלק" בשנה.
הצעה זו פגעה ביהדות העולם החרדית, כי לפיה היה יום השבח נודד, מדי שנה בשנה, מיום שבוע אחד לשני. נדידת השבת היתה מקשה על יהדות העולם את שמירת יום השבת כיום מנוחה, החל בשנה אחת ביום פלוני בשבוע, ובשנה שניה ביום אלמוני בשבוע. יקשה ליהודים בעלי עסקים להרגיל את הגויים לאנומליה זו, ויקשה לפועלים, פקידים ותלמידים יהודים לדרוש בכל שנה שחרור מעבודתם או מלימודיהם, ביום אחר בשבוע. יתר על כן, רבות מארצות המערב נהגו, אחדי גמר מלחמת העולם הראשונה, כי בתי חרושת ומסחר, מוסדות צבוריים ובתי ספר, ישבתו יומיים בשבוע! ביום השבת וביום א'. נוהג זה מקל על יהודים תושבי מדינות אלה לשמור את השבת. ביצוע תיקון הלוח המוצע היה שולל מיהודים אלה את היתרון שהפיקו מהשבוע בן חמשת ימי עבודה. יום השבת היהודית לא היה חל תמיד ביום השביעי של השבוע האזרחי.
כאשר הועדה הדנה בהצעות תיקון הלוח מטעם חבר הלאומים החלה בפעולותיה היה ברור ליהדות העולם, שעליה להאבק על השבת ולהתנגד בכל כוחה לתיקון המוצע.
בשנת 1925 כאשר שמעה הועדה את חוות דעתם של מומחים ונציגי הדתות השונות, הופיעה לפניה גם משלחת יהודית. היא היתה מורכבת מהרב יוסף צבי הרץ, רבה הראשי של אנגליה (אשר בכל שנות המאבק היה הרוח החיה בפעולות היהודיות ואשר הצליח לגייס את דעת הקהל הבריטית נגד התיקון המוצע), הרב ישראל לוי, רבה הראשי של צרפת, הרב ישעיה פירסט מוינה, הרב דר. טוביה לבנשטיין מציריך ולוסין וולף, ההיסטוריון והסופר האנגלי יהודי הנודע.
בנאומו לפני הועדה הציג הרב פירסט את עצמו כשליחה של "מועצת חכמי התורה" של "אגודת ישראל", המייצגת מיליוני יהודים חרדים בכל העולם. בדבריו הדגיש את קדושת יום השבת, שעל-ידי שמירתו מעיד העם היהודי על בריאת העולם על-ידי אלקים. תיקון הלוח המוצע מעמיד בסכנה את שמירת השבת, ופוגע במישרין בדת היהודית. אך על אף סכנה זו לא התעלמה היהדות הדתית מן היתרונות האפשריים של התיקון המוצע. אמנם, לדעתה אפשר להשיג יתרונות כאלה גם על-ידי תיקון שונה מזה שהוצע. אם מנוי וגמור עם חברי ועדת החקירה לתקן את הלוח — הלא ישימו לב לתיקון שהוצע על ידי "אגודת ישראל" וגם על ידי אנשי-מדע חשובים, והוא: להנהיג שנה של 364 ימים, ז. א.: שנה של 52 שבועות, ולהוסיף כל חמש או שש שנים שבוע נוסף. אין בידו לשפוט, אמר הרב פירסט, באיזו מידה הצעה זו מתאמת לדרישות לתיקון הלוח, ובאיזו מידה היא בת ביצוע — אך אם יתברר שלתיקון המוצע על ידי הועדה יש יתרונות לגבי זה שהוצע על ידי "אגודת ישראל", יואילו נא חברי הועדה לשקול בדעתם את המחיר שעל העולם לשלם בעד היתרונות האלה, והוא: הפגיעה בקדוש וביקר ביותר למיליוני אנשים שומרי השבת.
אחרי הופעת המשלחת היהודית לפני הועדה, נפגש הרב פירסט באופן אישי עם היושב-ראש שלה, פרופיסור אייזינגה מאוניברסיטת ליידן, והסביר לו עמדת היהדות החרדית כלפי התיקון.
באותה שנה נדמה היה כי תכנית תיקון הלוח תוגנז, כי מלבד היהודים וכיתות נוצריות שונות התנגדו לתיקון גם ממשלות רבות. אך לא כן היה,תומכי התיקון לא אמרו נואש למאמציהם, והחלו במסע תעמולה רב בארצות הברית ובאירופה. כתוצאה מזה קבעה ועדת החקירה, כי ועידה בינלאומית, שתתכנס באוקטובר, 1931, תחליט סופית בדבר התיקון.
כדי לארגן את יהדות העולם לקראת המשך המאבק, החליטו, ביוני 1929, הנציגים היהודים, שהופיעו לפני ועדת החקירה, להקים ועד מתמיד. ועד זה, שמזכירו היה הרב ד"ר לבנשטיין מציריך, אירגן פעולות חשובות, ובין היתר ערך פטיציה ענקית, שעליה חתמו מאות אלפי יהודים בכל העולם, במאי 1931 התכנס הועד, שבינתים הורחב, למושב בפראנקפורט ע"נ מיין, לדון בצעדים שיש לנקוט לקראת הועידה העולמית, שעמדה להתקיים באותה שנה בז'נבה. באותו מושב נבחר ועד פועל חדש, שהיה מורכב מהרב הראשי יוסף צבי הרץ, הרב ישראל לוי, רבה הראשי של צרפת, הרב ישעיה פירסט,הרב אהרן לוין מריישא, הרב רובינשטיין מוילנה, הרב דר. ש. גרינברג והרב דר. יעקב הורביץ. ר' יעקב רוזנהיים צורף לועד הפועל כממלא מקומו של הרב פירסט.
כמה מחברי הועד הופיעו שוב לפני ועדת החקירה, ובאוקטובר הופיעה משלחת יהודית בין יתר המשלחות הדתיות לפני הועידה הבינלאומית, והעלתה שוב את נימוקי ההתנגדות של יהדות העולם לתיקון המוצע. אחרי שנשמעו דברי המשלחות נפתח הויכוח הכללי. רושם עז עשה נאומו של נציג בריטניה, סיר ג'ון באלדווין, הוא הטיל ספק בדבר, אם התיקון מהווה באמת שיפור בלוח. תומכי התיקון, אמר, מצביעים על ההקלות שיביא לפנקסנים ולסטטיסטיקנים. ממשלת בריטניה תחליט בשעה שתדון בשאלה, תביעתו של מי עדיפה של המצפון הדתי או של אנשי הסטטיסטיקה.
נאומו של הנציג האנגלי, שקבע עמדתו בהתאם לדעת הקהל הבריטית, שגויסה נגד התיקון על ידי הרב הרץ, חולל מיפנה בדיוני הועידה, ולבסוף נתקבלה ההחלטה לדחות את הצעת תיקון הלוח.
בזאת נגמר מאבק יהדות העולם נגד תיקון הלוח לפני מלחמת העולם השניה. ההצעה הועלתה שוב לדיון אחרי המלחמה, ואז נרתמה שוב יהדות העולם למערכה מוצלחת נגדה.
ח ו ר ב ן ק ה י ל ת ו י נ ה
ב- 11 למארס, 1938, פלשו גייסות היטלר לאוסטריה, ובין לילה נעשה היישוב היהודי הגדול בוינה, שמנה מאתים אלף נפש, למרמס לקלגסי הנאצי ולהמון פרוע ופורע. כל חוקי האפליה נגד היהודים, שהונהגו בגרמניה משנת 1933 ואילך, ניתכו בבת אחת על ראש יהודי אוסטריה. פרעות והתעללות היו מנת חלקם יום-יום.
אך כל הפרעות וההתעללות, שהתנסו בהם יהודי אוסטריה בששת החדשים הראשונים של ה"סיפוח", היו כאין וכאפס נגד מאורעות אותו יום מר ונמהר, העשרה בנובמבר, בו גילתה החיה הנאצית את פרצופה האמיתי קבל כל העולם כולו, באותו יום ארגנה ממשלת היטלר, באמתלה של "פעולת עונשין" על התנקשות הרשל גרינשפן בפום-ראת, באחד ממזכירי השגרירות הגרמנית בפאריס, פרעות שיטתיות בתושבים היהודים.
אכזרי ואיום עד למאוד היה יום הפרעות בוינה. משעות הבוקר המוקדמות הוקפו רובעי היהודים על ידי משמרות "ס. ס." ו"ס. א." שהתקדמו מבית לבית ופוצצו ושלחו יד בכל בתי הכנסת, בתי מדרשות ומוסדות יהודיים אחרים, פרצו לדירות וחנויות יהודיות, שדדו וחמסו מכל הבא ביד, והתעללו באלפי יהודים, שנאסרו באותו יום. גם בית כנסת "שיפשול" חולל באותו יום. הפורעים אף פרצו לדירת הרב פירסט, שהיתה בבנין בית המדרש, הרסו את ספריתו ושדדו את כתביו.
הרב פירסט לא זכה להביא לבית הדפוס כתביו אשר עליהם שקד כל ימיו. בשנת תרצ"ב הוציא אמנם שאלות ותשובות וחידושים מעזבון אביו, שו"ת "מראה משה". בהקדמתו לספר שירטט כמה קוים לדמות דיוקנו של אביו, שהיה תלמיד הרב המפורסם ר' צבי העללער זצ"ל, אב"ד בוניהד ומח"ס "טיב גיטין", גם שם מזכרת לאמו אשר "באופל אלמנותה עמל עמלה לה בחכמה ובינה יתירה לכונן אהלה השדוד ולנהל את בניה במוסרי ובגופני", ולבנו בכורו אהרן משה שהיה רב בשטומפרשול ובחברת "אמונת אבות" בוינה, ואשר נקטף בדמי ימיו, אך כתביו הוא לא פירסם. שדידת כתביו העכירה את רוחו עד מאוד, והיא היתה טיפה מרה נוספת בכוס התרעלה שלו על חורבן עדתו.
ב 10 בנובמבר החל חיסול קהילת וינה. עד אז היו עוד יהודים רבים בוינה שהשלו עצמם, והאמינו שיוכלו לשבת בעיר, ולוא גם כאזרחים ממדרגה שניה, ולא יצטרכו לצאתה. באותו יום אחזה את יהודי וינה בהלת בריחה, ורבבות הצליחו להגר.
בשנת 1939 הגיע הרב פירסט, ביחד עם רעיתו (אשתו השניה, אשתו הראשונה מתה עליו בדמי ימיה) ללונדון. בשבת הראשונה התפלל בצפון לונדון, במעון פליטים צעירים, שרובם היו חניכי "שיפשול", והם הקיפוהו כבוד והערצה.
את שנותיו האחרונות בילה באנגליה, בחברת מכרים ומעריצים, וביניהם רבים מבעלי הבתים של "שיפשול". עד יומו האחרון היה ער לכל המתרחש בעולם היהודי, וזמן קצר לפנימותו נבחר בועידה השנתית של "אגודת ישראל" באנגליה לנשיא הכבוד של "מועצת חכמי התורה" בארץ זו.
הוא נפטר בלונדון בכ"א אדר בי תש"ג, ושם הובא לקבורה.
נכתב ע"י טוביה פרשל, מתוך "אלה אזכרה" כרך רביעי